במשך שנים צעקנו, התחננו, הזהרנו. אמרנו שהאלימות בחברה הערבית איננה "בעיה של הערבים". אמרנו שארגוני פשיעה, נשק בלתי חוקי, מטעני חבלה, פרוטקשן ורציחות לא נשארים בתוך גבולות מוניציפליים, שהם לא נעצרים בכניסה ליישוב ערבי ולא מבקשים תעודת זהות לפני שהם מתפוצצים. פשיעה היא מדרון חלקלק, אין לה צבע עור, אין לה עדה ואין לה גבול.
במשך שנים צעקנו, התחננו, הזהרנו. אמרנו שהאלימות בחברה הערבית איננה "בעיה של הערבים". אמרנו שארגוני פשיעה, נשק בלתי חוקי, מטעני חבלה, פרוטקשן ורציחות לא נשארים בתוך גבולות מוניציפליים, שהם לא נעצרים בכניסה ליישוב ערבי ולא מבקשים תעודת זהות לפני שהם מתפוצצים. פשיעה היא מדרון חלקלק, אין לה צבע עור, אין לה עדה ואין לה גבול.
אבל איתמר בן גביר לא הקשיב. הוא לא בא לטפל, הוא בא להצטלם. הוא לא בא לבנות משטרה חזקה, מקצועית וחכמה. הוא בא להפוך את המשטרה לכלי פוליטי. במקום לחזק מודיעין, חקירות, תחנות משטרה, פענוח רציחות ומאבק אמיתי בארגוני הפשיעה — הוא פירק, חיבל, הסית, התגרה, הלך לתקוע אצבע בעין של אזרחים, ושלח שוטרים לרדוף אחרי מפגינים שיצאו להגן על הדמוקרטיה. וכשמשטרה הופכת ממשטרה של אזרחים למשטרה פוליטית — האזרחים נשארים לבד.
הרצח המזוויע של ליה כהן מלכה ביום חמישי שעבר בנתיבי איילון צריך לזעזע כל אדם במדינה. אשה צעירה, אם לילדה קטנה, נרצחת במטען חבלה באמצע כביש מרכזי, בשעת בוקר, בלב גוש דן. זה לא עוד "אירוע פלילי". זו קריסת ביטחון הפנים. זו תזכורת אכזרית לכך שכאשר המדינה מפקירה את האלימות במקום אחד, היא מקבלת אותה אחר כך בכל מקום.
מי שחשב שאפשר להתעלם מרציחות בנצרת, ברהט, בלוד, ברמלה ובאום אל־פחם — קיבל את הפיצוץ באיילון. מי שחשב שאפשר לחיות עם מאות נרצחים ערבים בשנה כאילו מדובר בסטטיסטיקה רחוקה — מגלה עכשיו שהפשיעה המאורגנת היא מחלה מידבקת של מדינה שאיבדה משילות.
במשך שנים ראשי רשויות ערביות, אנשי ציבור, משפחות שכולות ופעילים חברתיים התריעו שהמדינה מאבדת שליטה. הם ביקשו עוד שוטרים, עוד חוקרים, עוד מודיעין, עוד אכיפה נגד ארגוני הפשע. במקום לראות בהם שותפים למאבק, הממשלה התייחסה אליהם לעתים כאל מטרד פוליטי. במקום להוביל תוכנית לאומית ארוכת טווח, קיבלנו כותרות, ספינים והבטחות ריקות. את מחיר ההתעלמות הזאת משלמים לא רק בכפר קאסם, בטירה או בסכנין. משלמים אותו היום גם בראשון לציון, בתל אביב ובכל מקום שבו אזרחים מבינים שהאלימות כבר אינה בעיה של מישהו אחר.
הסיבה איננה "תרבות". הסיבה היא שהמדינה לא באירוע. הסיבה היא העדר משטרה, העדר אכיפה, העדר ממשלה שרואה בכל אזרח אדם שחייו ראויים להגנה.
כשעבריין מבין שאין מי שיעצור אותו — הוא מתחזק. כשגבר אלים מבין שתלונות נגדו אינן מטופלות בזמן — הוא מסלים. כשמאפיונר מבין שהשר עסוק בפוטו־אופ בטלוויזיה, בפרובוקציות ובמלחמה במפגינים — הוא יודע שהשטח שלו. לכן השאלה אחרי הרצח באיילון איננה רק מי הניח את המטען. השאלה היא מי פירק את המערכת שאמורה למנוע ממנו להרגיש שהוא יכול.
החברה הישראלית צריכה להחליט עכשיו אם היא רואה בזה עוד מקרה נקודתי, או שהיא מתעוררת סוף סוף. שינוי אמיתי מתחיל בהבנה פשוטה, שביטחון אישי הוא לא סיסמה. הוא מדינה מתפקדת, הוא משטרה מקצועית. הוא שלטון חוק, הוא ממשלה שמגינה על אזרחיה ולא רק מנהלת מלחמות פוליטיות. את ההנהגה שמחבלת במדינה הזאת, מחלישה את מוסדותיה ומפקירה את ביטחון אזרחיה, צריך להחליף לפני שיהיה מאוחר מדי.
לקריאת הטור המלאה: https://www.haaretz.co.il/opinions/2026-06-08/ty-article-opinion/.premium/0000019e-a81b-df19-a59e-ff7bd83b0000