דלג לתוכן הראשי

המלכוד הכפול של הנשים הדרוזיות

המלכוד הכפול של הנשים הדרוזיות

רק 32% מהנשים הדרוזיות עובדות, ורובן מועסקות בתחום ההוראה, למה זה קורה ומה חושבים בחברה הדרוזית על תוכניות הממשלה?

"סיימתי תואר ראשון בחינוך, ועכשיו אני עושה תעודת הוראה במכללה האקדמית הערבית לחינוך, אבל אני מובטלת כבר שלוש שנים" - כך מספרת מיסאא אסעד, בת 25 מהכפר הצפוני בית ג'אן. "רציתי לעבוד כמורה באחד מבתי הספר בכפר, אבל לא התקבלתי - כי יש מספיק מורים. הגשתי מועמדות לבית ספר מחוץ לכפר, אבל אין לי רישיון נהיגה וזמני הנסיעה של האוטובוסים אינם נוחים ולא מתאימים לשעות העבודה, כך יוצא שאני פשוט לא עובדת".

המלכוד שבו נמצאת אסעד אינו חריג בחברה הערבית בכלל, ובחברה הדרוזית בפרט. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, רק כ-32% מהנשים הדרוזיות עובדות, שיעור זהה לזה של הנשים הערביות בכלל - אך נמוך באופן משמעותי משיעור התעסוקה בקרב הנשים היהודיות, 80%. רוב הנשים הדרוזיות שכן עובדות עושות זאת בתחומי ההוראה והחינוך, וכמעט שאינן פורצות לתחומי עיסוק אחרים. ההתמקדות בתחומים אלה מנציחה רמת אבטלה גבוהה, וכן משכורות נמוכות.

החברה הדרוזית בישראל מרוכזת בצפון הארץ. כ-98% מהדרוזים בישראל חיים ב-19 יישובים קטנים בצפון. כמו באזורים פריפריאליים אחרים, גם שם קיים מחסור במקומות עבודה, לצד מחסור בפתרונות לאמהות עובדות, כמו מעונות יום, והיעדר תחבורה ציבורית הולמת.
נוסף על התשתית החסרה, גם השמרנות של החברה הדרוזית ומאפייניה העדתיים הפנימיים חוסמים בפני נשים את הדרך לשילוב. "זו אוכלוסייה עם מאפיינים תרבותיים ייחודיים", אומר ד"ר אמיר ח'ניפס, מנכ"ל העמותה הדרוזית למדעים ומנהיגות. "רוב ההורים מעדיפים שבנותיהם יעבדו באזורים קרובים לכפר, ללא נסיעות ארוכות או לינה מחוץ לבית. יש לכבד את השמרנות הזאת במקום להילחם בה. לכן הפתרון לבעיית האבטלה בקרב הדרוזיות הוא השקעה בפיתוח אזורי תעשייה מקומיים שיכולים לקלוט יותר עובדות. יש לחתור להתאמה בין החיים התרבותיים של הקהילה לבין שוק העבודה, וניתן לשלב בין בין שימור המאפיינים של האוכלוסייה למציאת עבודה".

שתף את הכתבה